זְאֵב

I. זְאֵב noun masculine^{Es 11,6} wolf (Late Hebrew id., Arabic (jackal according to Hom^{NS 303 ff.}; but see RS^{ZMG 1880, 373 and} Doughty^{Arab. Deseria i. 327}; ii. 144, 145) Aramaic דֵּיבָה, Assyrian zîbu Dl^{S 47}; Ethiopic hyena Di¹⁰⁵⁶ (on formation compare Lag^{BN 58}); Phoenician in compound proper name זיבקם) — זְאֵב absolute 1 Mos 49,27 + 2 t.; construct Jer 5,6 plural זְאֵבִים Ezk 22,27 construct זְאֵבֵי Hab 1,8; Sef 3,3 — wolf, never in narrative; in predictions of peace in Messian. age וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ Es 11,6 זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְּאֶחָד Es 65,25 in simile, of Benjamin's fierceness זְאֵב יִטְרָ֑ף ׳ב 1 Mos 49,27 of fierce horses of Chaldeans חַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב Hab 1,8 (|| קַלּוּ מִנְּמֵרִים); of princes of Judah כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָ֑רֶף Ezk 22,27 metaphor of enemies of Judah Jer 5,6 זְאֵב עֲרָבוֺת (|| אַרְיֵה, נָמֵר); of corrupt and oppressive judges שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב Sef 3,3 (|| אֲרָיוֺת שֹׁאֲגִים).