מַחֲסֶה

מַחְסֶּה noun masculine^{Ord 14,26} refuge, shelter; — absolute ׳מַ Job 24,8 + 5 t.; מַחֲסֶה Sl 46,2 + 2 t.; construct מַחְסֵּה Es 28,17 suffix מַחְסִּי Sl 62,8 + 5 t.; מַחֲסִי Sl 71,7; Jer 17,17, מַחְסֵּהוּ Sl 14,6, מַחְסֵּנוּ Es 28,15 — shelter:
\ \ a. from rain and storm Es 4,6; Es 25,4; Job 24,8.
\ \ b. from danger סְלָעִים מַחְסֶּה לַשְׁפַנִּים rocks a refuge for conies Sl 104,18 מחסה כזב refuge of falsehood Es 28,17 כזב מחסנוּ falsehood our refuge Es 28,15 elsewhere of God as the refuge of his people Sl 14,6; Sl 46,2; Sl 61,4; Sl 62,8; Sl 62,9; Sl 71,7; Sl 73,28; Sl 91,2; Sl 91,9; Sl 94,22; Sl 142,6; Ord 14,26; Jer 17,17; Joel 4,16.